אם תעברו על תיבת הדואר-האלקטרוני של איגור זקשנסקי (67) תמצאו, לצד החשבונות, המכתבים האישיים והצילומים המשפחתיים גם התכתבויות עם חואנג וין זאנג (Hoang Vinh Guang), נשיא הפדרציה העולמית לאמנויות לחימה מסורתיות של ווייטנאם (WFVV) והמזכיר הראשי של ההתאחדות האולימפית של ווייטנאם.
גם חואנג קוואק וין (Hoang Quok Vinh), אחיינו של זאנג, ראש מחלקת קשרי חוץ של מנהל הספורט וויאטנאם, בקשר הדוק עם זקשנסקי לצד בכירים אחרים בווייטנאם.
סגנון הקונג-פו "ווין צ'ון" ("אביב נצחי"), שהמפורסם בלוחמיו היה ייפ מאן (מורו של ברוס לי), היא לחם חוקו של מאסטר איגור זקשנסקי.
ייפ מאן היה אמנם המפורסם בביה"ס, אך הסגנון שמתרגל ומלמד זקשנסקי הגיע ממאסטר בכיר יותר מייפ מאן, יואן צ'אי וואן (Yuen Chai Wan), אשר עבר מסין לווייטנאם ב-1936.
מזה 40 שנה זקשנסקי לומד ומלמד, מתאמן ומדגים, ובשנים האחרונות עומד בראשה של נבחרת ישראלית לא-מוכרת הגורפת שבחים ותארים בווייטנאם, והכול ממועדון שבמרתף קטן בתל-אביב.
והזוכים בתחרות: נבחרת ישראל!
השנה היא 2010, והאנוי (Hanoi) בירת ווייטנאם, חוגגת 1000 שנים להיווסדה בפסטיבל בינלאומי שוקק חיים שבליבו - אומנויות הלחימה. הכרוז מציג את הנבחרות המשתתפות, והמשלחת הישראלית ובראשה זקשנסקי צועדת קדימה עם דגל ישראל המונף בגאווה.
התחרות מתחילה, והנבחרת הקטנה והצנועה מהממת את הקהל, ומשאירה את המקומיים בפה פעור.
סיפור סינדרלה הקלאסי של הספורט בישראל - עולה חדש מרוסיה מביא עימו ידע, ניסיון, יכולות ורצינות שלא מוכרים כל-כך לספורטאים בישראל, ולוקח נבחרת קטנה לרמה בינלאומית, נבחרת שגורפת בתחרות זו 3 מדליות, ומושכת את תשומת הלב של בכירים מהתחום ושל המדיה המקומית.
הווייטנאמים, שהיו מופתעים מהיכולות של הנבחרת הזמינו את חבריה לערב סגור וחגיגי עם כל המי-ומי של עולם אומנויות הלחימה במדינה. ווייטנאם היא מדינה של ערכים ישנים ושל כבוד.
הזמנה כזו אומרת לא מעט. מעבר לכך - במהלך האירוע הוזמן זקשנסקי, זר במדינתם, לשאת דברים מול קהל האורחים, וזאת לאחר שהוביל נבחרת של זרים לקחת מדליות מול המקומיים.
היחס המיוחד לו זוכה זקשנסקי נשען לא רק על היכולות המרשימות של הנבחרת שהוא מאמן, אלא גם על שילוב בין יחסים משפחתיים חמים שנבנו לאורך קרוב לארבעים שנות הכרות וידידות, כבוד הדדי והבנה של התרבות הווייטנאמית, ועל אחוות-לוחמים ייחודית השמורה לאלו שזכו להתאמן יחדיו תחת אותו המאסטר או באותה שיטת הלחימה - בדומה אולי לחוליית לוחמים שהופכת אחים בצבא.
הוא יודע עם מי לדבר, עם מי אסור לדבר, למי לא פונים אלא אם פנה אליך, מתי להזמין למישהו משקה ומתי זה ייחשב עלבון.
שני ווייטנאמים ורוסי נכנסים למעבדה: על מתמטיקה וקונג-פו
השנה היא 1977, וזקשנסקי, שעובד כמומחה בתחום הביו-קיברנטיקה במעבדת מחקר במכון הספורט של סנט פטרבורג, מתבקש לסקור דוקטורט של חוקר ווייטנאמי בשם שין, שצריך היה להגן על עבודתו מול הוועדה הפדגוגית בתוך ימים מספר. למרות היחס המזלזל לו זכו הווייטנאמים בבריה"מ באותה התקופה, זקשנסקי בוחר לשבת שעות ארוכות עם שין כדי לתקן את ההוכחות המתמטיות בעבודה.
השניים הפכו חברים, ושין שאל כיצד יוכל לגמול לזקשנסקי. שין היה לוחם ווייטקונג לשעבר, והוא הוכיח את יכולותיו בכמה מקרים בסנט פטרבורג. באותה התקופה החל זקשנסקי להתעניין באומניות לחימה, ושין הציע להכיר לו מאסטר ווייטנאמי שהגיע לקייב לעשות דוקטורט.
בדצמבר 77' נפגשו זקשנסקי, שין ומאסטר חואנג וין זאנג.
מאסטר זאנג הפגין יכולות אשר הותירו את זקשנסקי הצעיר בפה פעור, והאחרון החל לנדוד על קו סנט פטרבורג - קייב על בסיס קבוע כדי ללמוד את אומנות הווין צ'ון.
באותם ימים, תחום אומנות הלחימה היה פופולארי מאוד בבריה"מ. שמו של מאסטר זאנג היה ידוע בכל המדינה, ורבים גמעו מרחקים גדולים כדי ללמוד אצלו.
בשנת 82' חזר זאנג, בנו של שר בממשלתו של הו צ'י מין, לווייטנאם והחל לעבוד כסגן מנהל מחלקת הספורט של האנוי.
הוא נתן חסות ממלכתית למומחים לאומנויות הלחימה, אשר הוכרזו כנכס לאומי בווייטנאם, הוביל להתפתחות יוצאת דופן בכל הקשור לספורט בווייטנאם, והוא היחיד בכל הזמנים שזכה לאות "גיבור לאומי" מהממשלה על תרומתו לספורט במדינה.
מהתאחדות לוחמים קטנה בהאנוי של שנות השמונים ועד להקמת ה-WFVV, הפדרציה העולמית לאומניות לחימה ווייטנאמיות מסורתיות ב-2015, זאנג, מורה וחבר קרוב של זקשנסקי, ממשיך לעבוד ולפתח את התחום גם היום בגיל 70.
ישראל-איראן: מפגשים מרגשים ואחוות לוחמים
הקשר האישי ארוך השנים והייחודי עם אדון חואנג וין זאנג הוביל את זקשנסקי להכרות עם לא מעט אנשים בעלי דרג מדיני גבוה במדינה ומחוצה לה, דוגמת שר הספורט של לאוס, ופוטנציאל הקשרים הבינלאומיים פותח דלתות מעניינות שזקשנסקי הציע לא פעם למנף לטובת גורמים רשמיים בישראל.
במדינות אסיה, כמו גם בווייאטנאם, אומנויות הלחימה המקומיות אהודות כמו כדורגל בספרד או הוקי קרח בקנדה, רק עם הבדל אחד - הכבוד המגיע עם היותך מאסטר של אומנות לחימה הוא ברמה הלאומית-פוליטית, ונושאי משרות ממשלתיות ומינויים של כבוד הם לעיתים קרובות חלק משושלת של לוחמים, שכיום הם פוליטיקאים, אנשי עסקים, ומאסטרים באומנותם.
2012 - הווייטנאמים שלחו לישראל צוות מהטלוויזיה הממלכתית של ווייטנאם, צוות אשר הפיק סרט באורך של 40 דקות על הנבחרת שצולם בנקודות שונות בכל רחבי הארץ, ושודר בטלוויזיה הווייטנאמית.
ובישראל? לא שמענו דבר. רשות הספורט, משרד החוץ, התקשורת, בהתעלמות מופגנת. אמרו שהם מעדיפים את אירופה. ערוץ 9 הישראלי הפיק כתבה בשפה הרוסית. וזהו.
ההתעניינות הייתה דווקא מהניכר. מעבר לנבחרת הבלגית, הצרפתית וההולנדית שהביעו עניין רב במצב בישראל, הקרח נשבר מול הנבחרת האיראנית שבתחילה שמרו על ריחוק מאופק ולאט התחברו יחד לשיחות ערות.
מופתעים מהיחס החם, חברי הנבחרות הצפון-אפריקאית, מרוקו, אלג'יריה וטוניסיה באו להרים כוסית ולהצטלם ביחד, ותהו בסקרנות האם יוכלו לטייל בישראל באופן חופשי או שיאלצו להגן על עצמם ברחובות, מבינים בכובד ראש שמה שהם רואים בחדשות ובתקשורת ומה שקורה במציאות אינם אותו הדבר.
צמאים לקשר, ליחסי ידידות, נשענים על מה שמחבר, ולא מה שמפריד, מתוך כבוד של לוחמים - מעבר לגבולות ולפוליטיקה.
"היינו שמחים לארח אותם", אומר זקשנסקי, "אבל אין לנו תקציב. ובכלל, לארח אותם כחברים זה דבר אחד. לארח אותם בצורה רשמית כנבחרת, זה דבר אחר לגמרי. זה יכול להיות מעולה ליחסי הציבור של המדינה.
חלק מהעניין בעולם אומנויות הלחימה הוא הכבוד ההדדי ואמנות הכנסת האורחים. השתתפות של משרד התרבות, רשות הספורט, משרד החוץ - יש לזה אימפקט בתקשורת".
זקשנסקי היה שמח לו הקשרים שפיתח במשך 40 שנות ידידות עם גורמים רשמיים בווייטנאם יהוו מקפצה להעמקת הקשר ושיתוף הפעולה בין ישראל לווייטנאם, מדינה בה ישראל עדיין לא הפכה למושא לשנאה, ויש לנו הזדמנות ליחסים עמוקים.
"רובנו כבר סביב השבעים. אנחנו בדרך החוצה" אומר זקשנסקי בחיוך. "הדלתות עדיין פתוחות לשיתופי פעולה, להביא לארץ עוד ידע וקשרים. חוסר הבנה של התמונה הרחבה וחוסר הידע לגבי ההתנהלות בתרבויות המזרח חוסם את הישראלים מלפתח את היחסים ואת התדמית של המדינה, וחבל.
אפשר לעשות דברים יפים יחד, כמו הפדרציה שבנה זאנג מכלום, ואשר הגיעה לסדר גודל עולמי ולתחרות בינלאומיות. לא מזמן עזבה את ישראל לוחמת אגרוף תאילנדי צעירה שזכתה באליפות העולם. לא חבל?".
עד שנת 2012, במסגרת שיתוף פעולה וייטנאמי-ישראלי היו מגיעים מאסטרים מווייטנאם להתארח במועדון ולהעביר סדנאות אינטנסיביות. כיום הם מוזמנים לפי תוכנית האימונים של המועדון, פחות ופחות, שכן הרמה במועדון גבוהה במיוחד, ויש תוכנית עבודה מתואמת עם ווייטנאם. "מדובר באנשים קרובים אלי, שבאים כאורחים שלי. לא משנה שבווייטנאם הם בעלי משרות מכובדות. מדובר בחברים."
2015 - תחרות בינלאומית בווייטנאם, זקשנסקי מוזמן, הפעם ללא השתתפות הנבחרת, אלא באופן רשמי עוד יותר - לקבל מינוי כחבר בוועד המנהל של הפדרציה העולמית לאומניות הלחימה המסורתיות של ווייטנאם, ומוצא את עצמו מעניק את המדליות לזוכי התחרות על הפודיום, מעמד הנשמר רק לבכירים ביותר.
לא מפסיקים לעבוד - מתכוננים לאליפות העולם
כיו"ר התאחדות קונג פו וין צ'ון בישראל וחבר רשמי בוועד המנהל של WFVV פנה זקשנסקי לרשויות בישראל. היו פגישות, נשלחו מכתבים מגופים רשמיים בווייטנאם, אך היחס אדיש.
זקשנסקי מסביר: "כשאנחנו בווייטנאם אנחנו אורחים רשמיים של הווייטנאמים. בחו"ל יש מעמד. איך זה נראה שכאן אין כל הכרה - אפילו לא מספיק מעמד בשביל לארח נבחרת?"
מי שלא מתעלם כלל ממועדון הקונג-פו הקטן הוא שגריר ווייטנאם בישראל (Mr. Cao Tran Quoc Hai), ששומר על קשר חם עם המועדון, ממש כמו קודמיו בתפקיד. מלווה במזכיר הראשון (Mr. Nguyen Van Thanh) ובעיתונאי ווייטנאמי, הגיע השגריר ב-15 למאי לביקור במועדון, אירוע אליו הוזמנו נציגים של מכון וינגייט ושל התקשורת הישראלית, אך ללא מענה.
הסיבה לביקור? אליפות העולם הראשונה באומנויות לחימה אשר תתרחש בווייטנאם בחודש יולי השנה. הנבחרת של זקשנסקי תהיה שם, שוב, ללא מימון וללא כל הכרה.
במפגש החם והארוך הכיר השגריר אישית את חברי הנבחרת שהדגימו מעט מכישוריהם, הוחלפו מילות ברכה, צילומים ואיחולים, והשגריר החדש ביקש שיעבירו את הדרכונים של חברי הנבחרת ישירות ללשכתו, שכן הוויזות כבר ממתינות להם.
העיתונות הווייטנאמית כיבדה את האירוע במאמר ארוך. ובארץ? שתיקה רועמת.
חוסר המודעות בתקשורת בישראל לא מאפשר לציבור להכיר ולעודד את התפתחות התחום. הגופים הרשמיים לא מזהים את הפוטנציאל. ללא מימון, ללא התעניינות וללא הכרה רשמית בארץ, נותר רק לאחל לנבחרת הקטנה בהצלחה בתחרות הקרובה, אליה הם נוסעים שוב כנציגים לא-רשמיים של ישראל, לייצג את המדינה הלוחמת בתחרות אומנויות הלחימה, וקרוב לוודאי שבהצלחה רבה.
