התאחדות קונג פו וין צ'ון בישראל - שושלת
נכתבו לאחרונה
אולי יעניין אותך גם
Da Mo
במאה השישית נזיר בודהיסטי בשם בודהידארמה יצא למסע מהודו לסין כדי להפיץ את תורתו של בודהה.
הוא היה בנו של מלך סוגנדהה ולכן התמזל מזלו ללמוד את אומנויות הלחימה של הודו אצל אמן ותיק בשם פראג'האטארה. בודהידארמה שבסין נקרא דה מו, התמקם במקדש שאולין במחוז הונאן שבצפון סין, והחל ללמד את הסוטרות הבודהיסטיות לחסידיו.
מדיטציה הייתה המפתח בלימודיהם, ונחשבה כוח שיפתח דלתות נעולות רבות בהתפתחותם של הנזירים לקראת השלב של היותם אדונים לעצמם. על דה מו סופר שהוא ישב במדיטציה במערה כשפניו מול הקיר במשך תשע שנים.
הנזירים קיבלו הדרכה גם בחקלאות, שימוש בעשבי מרפא וריפוי. בעזרת כישורים אלו הם עזרו לרעבים ולחולים. עבודה זו סייעה לנזירים למלא בצורה מושלמת יותר את נדריהם להציל את כל היצורים.
דה-מו ראה שבריאות תלמידיו רופפת. הם שקעו בתרדמה באמצע לימודי הסוטרות, ונראה היה שאינם מוכנים לסגנון החיים הנוקשה של המנזר. הוא לימד שהגוף והדעת מאוחדים, ולכן נראה לו שאין זה כשורה שנזיריו, אשר עמדו במאבק שכלי ערני כל כך, יהיו פגומים מבחינה גופנית. באותה עת בריאות פגומה הייתה לאיום רציני להשרדותם, משום ששבטי נוודים עויינים הציפו חלקים של סין, הרגו ובזזו כפרים ומנזרים.
דה מו החליט לנקוט צעדים קיצוניים בכדי להבטיח את שרידותו של מנזר שאולין. כך כדי לחזק את גופם, כדי להגן על עצמם וכדי להלחם באי צדק, החלו הנזירים ללמוד את הדרך של "האגרוף הצודק".
משמעות הלחימה של דה-מו הייתה תרכובת של:
1. מדיטציה: עבודה של התודעה.
2. אומנויות הלחימה אשר למד בהודו.
3. טכניקות האגרוף הסיני (שלא היו מאורגנות)
שלוש סדרות שלימד לשיפור בריאות ומדיטציה:
1. 18 התנועות של ידי אהראן
2. שינוי העצמה
3. תרגילי רחיצת מח-עצם
תרגילים אלו אומצו מדרכיה של הרפואה ההודית. הם הדגישו נשימה קצבית בשילוב עם מתיחות גוף.
מתוך התרכובת הזו נוצר האגרוף של מנזר שאולין. הוא הפך ללימוד חובה במקדש, בצירוף מקצועות אחרים בהם היה על הנזירים לשלוט. כאשר הגיע הנזיר לרמה גבוהה של שליטה פנימית בכל המיומנויות שלמד במנזר, הוא נקרא אמן קונג פו.
המונח "קונג פו" פירושו התפתחות פנימית או שליטה, וניתן לייחס אותו לכל מקצוע או מיומנות. עם חלוף המאות, התפתחה שיטת האגרוף של שאולין לחמישה סגנונות שונים, שהם העגור, הנחש, הטיגריס, הנמר והדרקון. בעקבות התפתחותם של סגנונות אלו התפתחו מאוחר יותר סגנונות אחרים.
SaoLin
מקדש שאולין שיוסד ע"י דה-מו, הפך למקום הולדתן של אומנויות לחימה שונות.
הוא היה מחולק לאולמות, בכל אולם לימדו סגנון, נשק או מיומנות מסויימים. יש הטוענים שקונג פו וין צ'ון קרוי על שם אחד האולמות הללו – וין צ'ון – "אביב לנצח".
המקדש שגשג עד ל 1733, בזמן שלטון יונג צ'ינג משושלת צ'ינג, כשהמנצ'ורים מהצפון פלשו לסין. ממשלת צ'ינג הופלה ע"י בוגדים מהצבא שאומנו קודם בשאולין.
עד אז לא נגעו במקדש, בשל קדושתו, אולם המנצ'ורים פחדו שהוא יהפוך למקלט למנהיגים הבורחים והחליטו להחריב אותו.
Jee Shin
ג'י שין היה אחד מחמשת הבכירים של מנזר שאולין, שהצליח לשרוד אחרי הרס המנזר.
לפי חלק מהמקורות ג'י שין בא מהמנזר הצפוני הנמצא בהאנאן. מקורות אחרים טוענים שהוא היה ראש מנזר דרומי הממוקם באיזור פוג'יאן.
סביר להניח שהוא היה במקור ממנזר בהאנאן ולאחר שהמנזר נהרס ע"י המנצ'ורים עבר לפוג'יאן. ג'י שין הוא דמות מאוד פופולרית באומנויות הלחימה הסיניות הדרומיות ולפי האגדה ייסד את שיטת הונג גאר.
קיימות אגדות שונות המספרות איך שיטתו של ג'י שין הגיעה ל Red Boat Opera, אחת מהן מספרת כי בדרכו משאולין הדרומי לספינות האופרה הוא פגש נזיר אחר שלימד אותו שיטות אימון עם בובת עץ, שהיתה במקור חלק מתורן של ספינה.
לגבי תקופתו בסירות קיימות שתי אגדות: הראשונה מתייחסת לתקופה בה נדד מחופש לאיש עני. הוא שמע על Disciples of the Pear Garden והלך לראות את ההופעה שלהם. הטכניקה והכח שהציגו הרשימו אותו, והוא הבין שהוא יכול לעזור ולשפר את הידע שלהם.
האגדה השניה מספרת שכאשר אנשי האופרה החלו לארוז חפצים כדי לעבור לגואנז'או, ג'י שין ביקש להצטרף אליהם. אנשי האופרה לא רצו לצרף את ההלך העני וביקשו שימשיך בדרכו. ג'י שין החליט שיתן להם שיעור. הוא עלה על ספינה, ושם רגל אחת על הסיפון, ואחת על הרציף והשתרש בעמידה.
הם צחקו על האדם המוזר הזה, אך משלא הצליחו להזיז את הספינה, הבינו שמדובר במאסטר ברמה גבוהה וביקשו שילמד אותם.
Ng Mui
נג מוי הייתה האשה היחידה בשאולין והמבוגרת מחמשת הבכירים. כששמעה על הסכנה הנשקפת מהמנצ'ורים זימנה את הבכירים לדיון. היא חששה שיום אחד הם יצטרכו לעמוד מול החיילים שהם עצמם אימנו, כך שההבדל היחיד בינם לבין הבוגדים תהיה רמת יישום הטכניקות.
הם החליטו ליצור שיטה חדשה של קונג פו, שתהיה עליונה על השיטה הקיימת. השיטה צריכה להיות קצרה יותר ללימוד ולא לדרוש כוח פיזי. אולם לפני שהספיקו ליצור אותה המקדש הותקף ונשרף.
חמשת המאסטרים שנקראו "חמשת הזקנים" הצליחו לברוח:
נג מוי
מוי הים (אב המקדש)
באק מיי (המאסטר הטאטואיסאי)
ג'י שין (זן מאסטר)
פונג דו דאק (מאסטר טאטואיסטי)
הם ירדו למתחרת ואימנו אנשים בתקווה שיקומו צבאות שיפילו את המנצ'ורים. נג מוי נדדה והתחבאה עד שהתיישבה במקדש העגור הלבן על הר בדרום סין, וחשבה על הידע שלה באומנויות הלחימה, היא עסקה בזן בודיהזם ובפיתוח השיטה שתוכננה.
היא הבינה שהרבה ממה שלמדה יהיה חסר ערך לאשה קטנה ושברירית כמוה, והחלה לבדוק ולתקן את מה שלמדה ולסלק כל הסתמכות על כוח פיזי או גודל, כל מה שהיה איטי או מקושט מדי וכל מה שבזבז תנועה.
היא נשארה עם ליבה של תנועות יעילות, מהירות וחסכוניות, שהסתמכו על דברים כמו מבנה גוף ליציבות ועוצמה; הגנות והתקפות בו זמניים לחיסכון בזמן; זווית, מרחק וכוון מחדש של היריב במקום שימוש בכוח.
נג מוי ביקרה מפעם לפעם בכפר ששכן מתחת למקדש שלה כדי לקנות מצרכים. שם הכירה את יים וין צ'ון שהפכה לתלמידה הראשונה לסגנון החדש שלה ולימים ראש הסגנון.
Yim Wing Chun
יים וין צ'ון הייתה נערה סינית צעירה ויפהפיה. בריון מקומי איים שיהרוג את אביה אם לא תסכים להתחתן איתו. אביה, שהיה תלמיד שאולין, היה כבר זקן מכדי להלחם וקרא לעזרה לנזירת השאולין הבכירה נג מוי, שהתגוררה במנזר סמוך.
נג מוי פחדה לחשוף את מקום המסתור שלה ע"י לחימה בבריון ולכן לקחה את וין צ'ון למקדש ולימדה אותה את שיטת הלחימה החדשה שפיתחה. היא הציעה שוין צ'ון תזמין את הבריון לקרב תוך שנה, אם תפסיד תתחתן איתו, אך אם תנצח יעזוב בשקט. הבריון שהיה הלוחם הטוב ביותר באיזור הסכים להצעה, ולאחר שנוצח בקרב נאלץ לעזוב.
מאוחר יותר התחתנה עם ליונג בוק צ'או, שהפך לימים להיות תלמידה, לאחר שניצחה אותו בקרב. הוא קרא לשיטה על שמה, והפיץ אותה הלאה.
Leung Bok Cho
ליונג בוק צ'ו היה בעלה של וין צ'ון הוא למד קונג פו והיה מתאמן שעות רבות עם חבריו. הוא התעלם מעצות אישתו בנושא אומנויות הלחימה, עד שיום אחד היא נצחה אותו בקרב, אז הפך להיות תלמידה הראשון.
לאחר שהתמחה בשיטה, לימד את חברו הטוב ליונג לאן קוואי מה"אופרה של הספינות האדומות" אז גם קראו יחד לשיטה חסרת השם "וין צ'ון".
Dai Fa Min Kam
דאי פה מין קאם כונה גם דהאומיאן קאם, כלומר צבוע הפנים, בשל תפקידו כליצן באופרה של הסירות האדומות.
באמצע המאה ה19. באופרה הוא למד מג'י שין, ומליונג בוק צ'ו את שיטת הוין צ'ון שלהם, והתאמן גם עם יים וין צ'ון, ואם חברו לכתה ונג ווא בו.
תלמידיו המפורסמים ביותר הם פונג סי צ'ינג ופוק בו צ'ואן.
בסוף המאה 19 פרש לכפר ג'ינג'ו במחוז סאנשוי, שם לימד את משפחת לוק, אשר בתמורה טיפלו בו עד מותו.
Fok Bo Chuen
פוק בו צ'ואן היה ידוע בכינוי שואנג דאו הואו, שפירושו פוק של שתי הסכינים, בשל מיומנותו האדירה בנשק. הכוונה היא לזוג שתי חרבות הפרפר הסיניות בהן השתמש.
הוא היה תלמיד של נציגי האופרה של הספינות האדומות, וונג ווי בו, ודאי פה מין קאם. לפי גרסאות שונות, המורה שלו מהאופרה היה לאו מן ג'ונג.
בסוף תקופת שושולת צ'ינג, הוא עבד כסייס קיסרי בפושאן, ורכש מוניטין אדיר בשל מיומנות הוין צ'ון שלו ועומק ידיעותיו באומנויות הלחימה.
מתחילת המאה ה20, הוא לימד וין צ'ון לשני תלמידים אחים: יואן צ'אי וואן, יואן קאי סאן. אביהם היה סוחר עשיר שמימן את הלימודים.
Fun Siu Ching
פנג סי צ'ינג עבד בצעירותו בחנות לרקמה בשם 'הדרקוו והפניקס', שם החל לשמש כשוליה של מורה מהאופרה של הספינות האדומות בשם דאי פה מין קאם.
הוא נסע עם הספינות האדומות ולמד ממנו עד שהמורה פרש. בשנות ה20 שלו, נסע פונג לפושאן, שם חברו דונג ייסד מקום אימון בשבילו. הוא לימד את הבנים של דונג, ג'יק ואון, ואת חברם טאנג סואן.
לאחר מכן חזר לג'ואנז'ו, שם עבד כמארשל קיסרי ושירת גם כשומר למושל סוצ'ואן לקראת סוף ממשלת צ'ינג. בתקופה זו העביר את האומנות שלו גם לבנו, פונג טינג.
מאוחר יותר כשהיה כמעט בן 70 ולקראת פרישה, הוא הוזמן לאחוזת יואן בפושאן, ללמד את בני יואן וחברים נוספים. הוא נשאר שם עד מותו בגיל 73.
Yuen Chai Wan
Te Cong
יואן צ'אי וואן היה לוחם ידוע. הוא עסק באבטחת שיירות ושימש גם כשומר ראש. בזמן מלחמת האזרחים בסין זו הייתה עבודה מסוכנת מאוד. הוא נלחם עם שודדים ועם יחידות צבא. כתוצאה מעבודתו הוין צ'ון שלו הלך לכיוון יותר ויותר תכליתי, מאחר ולהפסיד בקרב פירושו היה מוות.
תוך כדי עבודתו גם לימד וין צ'ון. בעיר פושאן קיים מוזיאון בו יש אגף בשם "עולם השבח למאסטרים וין צ'ון" באגף זה חלק ממוקדש לאחים יואן צ'אי וואן ויואן קאי סאן. שם גם מופיעים שמות המורים שלהם, לכן הגישה שמייחסת אותם כתלמידיו של leunge yan איננה נכונה.
יש הרבה סיפורים היסטוריים ואגדות על יואן צ'אי וואן, במקורות סיניים וויאטנמיים. כתוב שפעם הגיע לפושאן מאסטר קונג פו מאיזור tzian see שרצה להוכיח את רמתו והזמין את יואן צאי וואן לקרב מוות. יואן צ'אי וואן סרב, עד שההזמנה הפכה לעלבון. הם חתמו הסכם שאם מישהו יהרוג במהלך הקרב ההורג לא יישפט והקרב התחיל... ליריב של יואן צ'אי וואן היה מוט ברזל במשקל של 13 קילו וליואן צ'אי וואן מקל במבוק שעבר עיבוד שנקרא במבוק פלדה.
היריב תקף אותו במפנים במהירות, ויואן צ'אי וואן חסם את ההתקפה והרים את מוט היריב מעלה כך שהוא נפל על הקרקע, מזועזע מהקלות בה פורק מנשקו, השאיר המאסטר את המוט ועזב את פושאן. הטכניקה בה פרק יואן צ'אי וואן את יריבו מהנשק נקראת “hua” - ניטרול או שינוי ומהפך.
ב – 1936 הגיע יואן צ'אי וואן להאנוי בויאטנם, בהזמנת התאחדות המהגרים הסיניים שם. בויאטנם הוא נקרא נגואן טה קונג (Nguen Te Kong). בסין נשארו 4 מתלמידיו, המפורסם בהם הוא yiu choi. השכר שלו כמורה היה גבוה מאוד, רק עשירים יכלו להרשות לעצמם ללמוד אצלו. תלמידיו הראשונים היו סינים, אולם בהמשך קיבל גם תלמידים ויאטנמים ממשפחות אצולה והמעמד הבינוני.
לפי טענת מאסטרים ויאטנמים טה קונג (יואן צ'אי וואן) אמר על שני תלמידים שלו שהם הבינו את השיטה במלואה. אלה היו tien שגר ברחוב ham long ו-ויאטנמי בשם טראן ואן פונג מרחוב kua bak.
טה קונג לימד תמיד במקום סגור או בחצר כשלא היו אנשים מסביב. הוא לימד כל תלמיד לחוד באופן פרטי. כך הקפיד על סודיות בית הספר והשיטה ואף אסר על תלמידיו לדבר על וין צ'ון עם זרים.
בין יתר הסיפורים עליו, נטען כי אבטח שיירות אופיום (סחר נפוץ מאוד במזרח אסיה). בהאנוי, בנמל האיפון, מספרים עד היום על קרב שלו עם כנופיית "הדרקונים השחורים", שרצו לשדוד אחת השיירות עליהן הגן. הוא נלחם בחרבות פרפר, הרג תוקפים רבים והאחרים ברחו. לפי עדי ראיה היו 15 איש בכנופיה.
כשטה קונג גר בהאנוי הוא השתדל לשמור על פרופיל נמוך, אולם התפרסם לאחר תקרית בשוק. כנופיה מקומית ניסתה לגבות דמי חסות ממוכרים בשוק והתפתחה קטטה בין הכנופיה לאחד המוכרים וחבריו. אנשי הכנופיה החלו לתקוף את כל מי שהיה בסביבה, וטה קונג ביניהם. הוא ניטרל את כל התוקפים ונמלט מהמקום.
בזמן מלחמת העולם השניה נרקמו סביבו אגדות נוספות. הוא השאיר כמה וכמה גופות של חיילים יפנים, ויצא בשלום. מניחים שהמנהיג של קבוצת פרטיזנים מפורסמת, הידוע בכינוי גנרל luonh vu te, היה בעצם טה קונג.
טה קונג הגשים עיקרון חשוב של אומנות לחימה - 400 גרם מנצחים טוןבשנת 1941 קרה מקרה מעניין, כשטה גונג לימד קבוצת תלמידים אצלו בחצר. אציל צעיר בשם Nguen Zu Hai הגיע לראות את השיעור. הוא היה ידוע כמאסטר של בית ספר Bai Hai וראה את עצמו כלוחם הטוב ביותר בכל האנוי. ברחוב נתנו לו את הכינוי Hai היפני על שום תקיפתו בחיים ובקרב.
כשראה באימון תנועות רכות מבוצעות לאט מאוד החליט שלשיטה הזאת אין שום ערך קרבי. Hai היפני הציע לטה קונג קרב, ושאל אותו אם יוכל לעמוד במכה שלו? אז טה קונג הוריד את המעיל שלו ואמר ליפני שיכה בו בכל הכוח שלוש פעמים. Hai נעמד יציב והכה בכל הכוח לחזה של טה קונג, הנוכחים ראו שהאגרוף גרם לטה קונג להתנדנד קלות אבל הוא נשאר לעמוד על הרגליים ושלא עשה אף צעד אחורה. Hai היפני עף אחורה מהמכה של עצמו וכשנפל הפיל גם ארונית ששימשה כמזבח ושבר את כף היד שלו. המקרה הכריח אותו לבחון מחדש את תפיסת הלחימה שלו ולאחר שהבריא הוא הפך לתלמיד של טה קונג.
Nguen Te Kong הגשים עיקרון חשוב של אומנות לחימה סינית – "400 גרם מנצחים טון", כלומר מאמץ קטן מנטרל התקפה אדירה. לרמה כזאת באומנויות לחימה מגיעים רק בודדים.
בזמנו הפנוי של טה קונג אהב לטייל ברחובות האנוי. ויאטנם הייתה אז מושבה צרפתית והיו בה חיילים צרפתים בחופשה. פעם חבורה של חיילים שיכורים ראו את טה קונג מטייל ולעגו לזקן הקטן. טה קונג נשאר רגוע והמשיך ללכת, החיילים התרגזו עוד יותר.
אחד מהחיילים תפס את טה קונג בכתף וניסה להפיל אותו על המדרכה. טה קונג הסתובב בדרך כלל בידיים משולבות ומוסתרות בשרוולים הרחבים של חלוק סיני מסורתי. בלי להוציא את הידיים, הוא עשה תנועה קטנה עם המרפק והחייל נפל על המדרכה. החיילים הבינו שעדיף לעזוב את הסיני המבוגר בשקט, הם עזרו לחברם לקום ועזבו את המקום וטה קונג המשיך בטיול שלו.
בשנת 1954 טה קונג עבר עם המשפחה לסיאגון, בדרום ויאטנם. שם הוא התגורר בשכונה הסינית cholon ופתח חנות של צמחי מרפא. בדומה למאסטרים מפורסמים אחרים היה טה קונג מומחה לרפואה סינית ומבנה הגוף. בסיאגון הוא פתח בית ספר שני לקונג פו וגם שם היו לו כמה תלמידים. במשך 25 שנה טה קונג גר בויאטנם ולימד שם. הוא נפטר ב – 1961 בגיל 84.
Yiu Choi
יו צ'וי (לעתים נקרא גם Yao Cai), התחיל ללמוד וין צ'ון מיואן צ'אי וואן (נגוין טה קונג) באיזור שנות העשרים של המאה ה-19 עד שנת 1936 בה עבר טה קונג לוייטנאם.
לפני שעזב את סין הוא הכיר ליו צ'וי את חברו נג ג'ונג-סו שקיבל אותו כתלמיד.
הוא ואחיו ניהלו מועדוני הימורים ובשלב מסוים היקצו חדר לנג ג'ונג סו לטובת אימונים בערבים, מיזם שנמשך בערך כעשר שנים. ליו צ'וי היו הרבה תלמידים ביניהם גם ייפ מאן.
הייתה תקופה קצרה שבה גם יו צ'וי וגם ייפ מאן למדו אצל נג ג'ונג סו.
Tran Van Phung
מאסטר טראן ואן פונג התחיל ללמוד אומנויות לחימה מגיל צעיר.
הוא למד בבתי ספר שונים ויאטנמים וסיניים. כשהוא פגש את מאסטר טה קונג הוא כבר נחשב כמומחה בשיטות: shon dong bak phai, tcheu lam. בקהילת לוחמי האנוי קראו לו: "הדרקון עם העין האחת".
חבר בשם ויאט הונג הכיר אותו לטה קונג בשנת 1936. כאשר פונג ראה את טה קונג הוא הבין שמדובר במאסטר ברמה גבוהה ביותר. הוא השקיע הרבה בלימודים שלו, וטה קונג, כשראה את הצלחתו הגדיר, אותו כתלמיד הראשון של בית הספר. המעמד לא השפיע על האופי של פונג. הוא היה אדם מאוד פתוח וחברתי וידע למצוא גישה לכל בן אדם.
לאחר עזיבתו של טה קונג לסייגון, פונג המשיך ללמד וין צ'ון ובאישור המורה פתח בית ספר משלו, בו הוא לימד עד ימיו האחרונים. במשך שנים רבות טראן ואו פונג היווה דוגמא לתלמידיו. הלימודים בבית ספר לא נפסקו אפילו בזמן המלחמה עם ארה"ב, כאשר האנוי עברה הפצצות קשות.
טראן ואן פונג תמיד התייחס לתלמידים שלו כילדיו, הוא ניסה לתמוך בהם בכל דבר שעשו ולפתח את כישרונותיהם. מאסטר פונג חי בזמנים קשים מאוד, ועבר קשיים בחייו. מששת ילדיו נפטרו חמישה בזמן מגפת אבעבועות וגם הבת שניצלה עזבה את העולם הזה הרבה לפניו. למרות כל מה שעבר עליו הוא לא נשבר ולא הפך ממורמר. הוא תמיד נעזר באמונה שלו בבודהא ובוינג צ'ון קואן.
במשך חייו הארוכים מאסטר פונג עזר לאנשים רבים וחינך הרבה תלמידים מוכשרים, שיכלו להמשיך את מסורת בית הספר. אפילו בגיל 87 טראן ואן פונג לא הפסיק להתאמן ולעבוד בזוגות עם תלמידיו. בכל שיעור שלו הוא אימן עשרה אנשים צעירים וכוחותיו לא פחתו.
אף אחד לא הצליח לעבוד אותו בצד הטכני (איכותי) של התרגילים והטכניקות. מאסטר פונג נפטר בנובמבר 1987, אך תלמידיו ממשיכים את דרכו עד היום.
תלמיד ישיר של טה קונג, למד ביחד עם הגראנדמאסטר טראן ואן פונג, לימד דברים חשובים לגבי יכולת זיהוי וקבלת המידע דרך החושים ותרגולי ה"ידיים דביקות".
Tran Thuc Tien
Ngo Si Quy
מאסטר נגו סי קוי נולד בשנת 1922 למשפחה עשירה ומשכילה. מילדותו התעניין במוזיקה ובאומנויות לחימה. הוא למד כינור מכומר בכנסייה ולימים הפך לכנר מפורסם בהאנוי.
בזמן קונצרט בכנסייה של ההתאחדות הסינית האתנית בשנת 1939, הכומר הכיר אותו ל Cam Thuc Cuong, שמשפחתו העסיקה את הגראנדמאסטר טה קונג כאומן בית.
קאם ט'וק קואנג, שגם למד וין צ'ון מטה קונג, התרשם מאוד מכישורי הנגינה של נגו סי קוי בכינור והם נהיו חברים קרובים ואף למד ממנו לנגן בכינור. לימים הוא הכיר לנגו סי קוי את טה קונג, שקיבל אותו כתלמיד.
הוא למד בנפרד מהמאסטרים פונג וטיין באופן ישיר במשך שלוש שנים שבהן התמחה בלחימה בידיים ריקות, כלי נשק ולחימה תוך כדי רכיבה על סוסים. הוא התאמן עם קואנג, שנחשב אז לתלמיד בכיר של טה קונג.
בשנת 1945 הוא התגייס לצבא ונלחם נגד הקולוניאליות הצרפתית. עד שנת 1968 ערך מאסטר נגו סי קוי מחקרים ופיתח גירסה משלו לשיטת העבודה של הוין צ'ון ומערכת "108 התנועות" ורק אז התחיל לקבל תלמידים.
שיטת העבודה שלו התבססה על הדברים שלמד מטה קונג בשילוב ידע ביולוגי מודרני. מאסטר נגו סי קוי הקדיש את חייו לוין צ'ון, לימד והכשיר דורות של תלמידים שממשיכים את דרכו.
בשנת 1997 הוא נפטר בהאנוי בגיל 76. כיום פעילים סניפים ברחבי וייטנאם ואירופה של וין צ'ון לפי גירסת משפחת נגו סי קוי.
Le Kim Thanh
יליד סביבות 1940, היה התלמיד הראשון והבכיר ביותר של מסטר פונג.
בשנת 90-89 הגיע ללמוד לדוקטורט בפיזיקה באוניברסיטת סנט-פטרבטרג (לנינגרד). הוא אדם סגור, עם גישה מאוד מסורתית לאומנויות לחימה. בעל ידע עצום והבנה מעמיקה גם בוין-צ'ון וגם בתחום הצ'י קונג ללחימה ולתרפיה, ולרפואה הסינית.
לימד דברים חשובים מאוד לגבי דרכי ועקרונות הביצוע שגורמים לטכניקות לעבוד בצורה יעילה יותר. לימד מה הוא מגע מלא ואיך מכינים לוחם לקראתו ומתאמנים בו בצורה היעילה ביותר, בלי להזיק לגוף. עסק בגישה תכליתית מאוד בנוגע למסגרת הביצוע של העבודה הפנימית ודרכי המימוש המעשיות של הצ'י קונג, שימוש בעוצמה שבאה מתוך הצ'י גונג והעיסוק הפנימי של אומנות הלחימה. במסגרת זו לימד גם את עבודות צ'י גונג מיוחדת עם משקולות.
טהאן מתמקד בהבנה ובפירוש של העקרונות העומדים מאחורי הדברים הגלויים לעין בלחימה ובצ'י קונג, המייצרים רמה עמוקה הרבה יותר של הבנה וביצוע, ומאפשרים מהירות רבה, עוצמה ועבודה קרבית ויעילה במיוחד. כל עבודה עם מגע נעשתה עם תרופה ויאטנמית מיוחדת לאימון וכללה הרבה עבודה על חולצת ברזל וחישול.
מאסטר טהאן החל לאמן את איגור בשנת 90, בהסכמה ובתיווכו של המורה הראשון שלו, מאסטר זאנג. הלימוד סודר בפגישה בין איגור ושני המורים במוסקבה.
בשנת 2008 הגיע המורה לארץ, לחגיגות יום ההולדת ה-60 של איגור, ובנוסף לחגיגה וטיול בארץ, ערך סדנת אימונים מיוחדת לתלמידי בית הספר.
Huang Vinh Giang
החל ללמוד וין-צ'ון אצל המורה הגדול טיאן. בשנותיו האחרונות של המורה ולאחר מותו, המשיך את לימודיו אצל מי שירש את המורה – הבן שלו, שכונה "סין".
עוד לפני שהחל ללמוד וין-צ'ון, היה ספורטאי מצטיין במספר ענפים, ואף היה אלוף ויאטנם בקפיצה לרוחק. הוא למד חינוך גופני לתואר שני בברה"מ בקייב, אח"כ חזר לויאטנם למורה שלו והמשיך להתאמן ולאמן. ב1977 בא שוב לקייב, ללימודי דוקטורט בחינוך גופני. אז הכניס לראשונה לברה"מ את הוין-צ'ון. אולם לימד קבוצה מצומצמת ביותר. כבר אז נודע בויאטנם כמאסטר גדול והתפרסם במהרה גם בברה"מ ככזה.
באחד המקרים, שלושה אומני לחימה – שניים מהם אלופי ברה"מ בקראטה, והשלישי סגן אלוף ברה"מ בקראטה, ביקרו אותו כדי לשאול על תפיסתו וגישתו לגבי ניהול קרב. המורה עשה קרב עם שלושתם בו זמנית והם חזרו מהפגישה המומים וסיפרו כי לא הצליחו לגעת בו, או לעמוד מולו. הוא היה לוחם מדהים ורבים מגדולי הלחימה בברה"מ בתקופה זו נהרו לפגוש אותו.
זאנג הוא אדם אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן, כריזמטי, משכיל מאוד, דובר 7 שפות ואף ידוע כזמר מצויין. הוא עובד בצורה מאוד רכה ועוצמתית ומשווה וין-צ'ון למשחק שח.
כשאיגור פגש את זאנג, הוא היה אז מדריך חדר כושר, גדול ושרירי מאוד. זאנג צחק לשרירים הגדולים, ואמר לאיגור לתת לו אגרוף. איגור תקף בעדינות, אבל לבקשה נוספת התחיל להתקיף בכל הכוח ושוב ושוב פגע בחוזקה בגוף. " זה היה כמו לפגוע בכדורגל מנופח, היד פשוט קפצה החוצה מהגוף שלו." מספר איגור.
כשזאנג נגע באיגור פתאום, הוא הועף ארבעה - חמישה מטר לאחור ולא הבין מה פגע בו. מאז הוא החל ללמוד אצל זאנג, והוא בקשר רציף איתו משנת 1977 ועד היום.
זאנג דבק תמיד בחשיבות של "מבחן המציאות" והכנה מהירה ככל האפשר לכניסה לקרבות- תוך פחות משנה היו תלמידים מתחילים להילחם וכבר אז היו מסוגלים לביצועים מרשימים בלחימה. באימונים היו הרבה מאוד עבודה בזוגות, 108,סיו לים טאו, צ'י סאו (ידיים דביקות), נמר וחרב טאי קי קן. אנשים באו אליו ללמוד דרך קצרה ויעילה להתמודדות בקרבות רחוב אמיתיים, בדרך מהירה, יעילה ותכליתית.
כשחזר מברה"מ ב 1982, אחרי הדוקטורט, התמנה לסגן נשיא משרד הספורט בהאנוי. מהר מאוד התקדם להיות נשיא. הוא המשיך להגיע לברה"מ עם נבחרות ויאטנמיות בענפי ספורט שונים. תמיד היה נפגש ומדריך את איגור בכל הזדמנות, גם כשהוא עצמו הגיע לברה"מ וגם כשאיגור נסע אליו לויאטנם.
כיום זאנג משמש כבכיר בעולם הספורט של ויאטנם ושל דרום מזרח אסיה בכלל. הוא הדמות החשובה ביותר בספורט הויאטנמי בשל הישגיו האישיים ובשל פעילויותיו למען הספורט. זאנג איחד את כל אומנויות הלחימה בויאטנם תחת ארגון גג אחד. נתן להם חסות ופיתח מאוד את הנושא בויאטנם.
כשעלה איגור לישראל, מינה אותו כנציגו בארץ.