מה מניע אדם לא צעיר, אחרי 15 שנה לעזוב אמנות לחימה אחת ולעבור לאחרת להחליף שיטה, סגנון, מורה, דוג'ו, חברים...?
התחלתי להתאמן באיקידו לפני 20 שנה, בזמנו לא הכרתי כל כך אמנות לחימה מהי וחיפשתי פעילות ספורטיבית עם תוכן, כך הגדרתי זאת בזמנו.
למעשה, הסיבה האמיתית לבחירה באמנות לחימה הייתה שונה לגמרי, את זאת גיליתי לאחר מספר שנים תוך חיפושים ונבירה פנימית עמוקה, אך זה סיפור אחר.
הבחירה נפלה על איקידו שהינה אמנות לחימה יפנית פנימית אך דינמית המתמחה בעיקר בבריחים והטלות בטווח בינוני-קרוב. השוני העיקרי שלה משאר אמנויות הלחימה הוא בפילוסופיה שלה שמטיפה להרמוניה עם היקום (כולל היריבים!).
התרגול מבוסס בעיקר על עבודה בזוגות תוך ביצוע טכניקות שונות. אין פורומים / קאטות. למעשה, מדובר על תירגול אינסופי של טכניקות תוך העמקה משתנה בהתאם לרמתך. במהלך השנים התקדמתי באיקידו, אהבתי מאוד את החיבור בין הפילוסופיה לפרטיקה, על המזרון ובחיים בכלל.
שם למדתי עקרונות שנכונים, מסתבר, בכל אמנות לחימה כמו עבודה עם הגוף, שיחרור וכו'. היה דגש עמוק על עבודה פנימית הן ברמה הטכנית והן ברמה המנטלית. כל התובנות הללו מגיעות מתוך התירגול, מתוך הטכניקה. ולאחר הרבה שנות אימון, הטכניקה הופכת לשקופה, לחלק ממך.
הגוף מבצע את התנועה מבלי לחשוב. הפיתרונות השונים עולים תוך כדי התנועה, מתוך המצב, מתוך ההתקפה. המגן "נאגה" הופך לתוקף "אוקה" ולהיפך. נהדר, הלא כן? אז זהו שלא.
משהו היה חסר. חסר הן במימד הפרקטי מעשי והן במימד ההתפתחותי. אחרי שנים חוויתי תחושה של חסימה ודריכה מיקצועית במקום, הרגשה שבמקום להעמיק ולהתפתח מתוך הטכניקה אני מתקבע, חוזר על עצמי, ממחזר את עצמי ללא הרף. ממחזר את התנועות, את הטעויות שגורמות לי לעבוד באופן לא אופטימלי. לא כפי שרציתי ודמיינתי. חיפשתי למלא את החסר. חיפשתי משהו אחר.
יאיר, שהתאמן איתי באיקידו הרבה שנים, סיפר לי על איגור, על "ווין-צון". אמר לי שזה משהו אחר ואכן באימונינו המשותפים זיהיתי והתרשמתי מאוד מהמעשיות והיעילות שבשיטה .
חיכיתי כמה שנים תוך שאני בודק וטועם גם אמנויות לחימה נוספות כמו קארטה גוג'ו ריו, טאי-צי לסוגיו (יאנג וצ'אן), שינג אי צו'אן (אמנות לחימה סינית פנימית), ג'יג'טסו ברזילאי. לבסוף ניגשתי לבדוק. קבעתי לעצמי לא לשפוט אחרי שיעור אחד או שניים, לתת צ'אנס של חודש-חודשיים לבדיקת השיטה והמקום. והנה אני, אחרי קרוב לארבע וחצי שנים, עדיין עושה "ווין-צון".
מה מצאתי ב"ווין-צ'ון": מצאתי המון דברים עד כי קשה להכיל. הדבר הראשון הבולט שמשך אותי היו אלה האימונים. האימונים היו שונים לגמרי ממה שהכרתי עד כה. האימונים מאוד מאורגנים ומסודרים אך כמעט ללא תרגול של טכניקה.
וכאדם שמגיע ממקום של טכניקה, תרגול אינסופי של טכניקה, האפשרות להתאמן ולהתפתח גם באופן אחר הדהימה אותי. לא פחות. מהלך האימון הוא אוסף סלקטיבי מאוד של תרגילים להעצמה פנימית והגברת המיומנות הגוף שגובש בלעדית על ידי איגור במהלך חייו (אגב, זהו אימון שיכול, לעניות דעתי, לשמש כבסיס לכל אמנות לחימה שהיא). אתה מבצע את התרגול, משתדל כמיטב יכולתך, לעיתים התרגילים נראים לא קשורים או שאתה לא מבין את טיבם אך לאחר שבועות מספר, אתה מגלה כי קורה לך משהו בגוף. משהו טוב. משוחרר ומגיב. משהו שמתפתח עם הזמן אם אתה מאפשר.
ותאמינו לי שלא קל לשנות הרגלים של שנים. אתה נוכח לעיתים כי דווקא הנסיון שהבאת משמש אותך לרועץ, מקשה עליך, אוטם אותך מללמוד להיפתח למקומות ודברים חדשים. "איך ממלאים כוס מלאה?" שאל איגור. גיליתי עבודה פנימית ברזולוציות שלא הכרתי, שימת דגש על כל פרט ופרט בגוף, מלמעלה עד למטה. כל תהליך פנימי, כל תזוזת רצועה, גיד ועצב מזוהים, מאובחנים ומדודים. פיתוח יכולת עבודה מודעת הוא רק אחד השלבים בתהליך ההיכרות עם המנגנונים הנסתרים של הגוף.
יש באימונים תרגול בשילוב "צי-קונג" והתרגול הזה מאפשר לנו, כדברי דיאנה אחת המתאמנות "לפרק את התנועות למרכיבים הכי בסיסיים שלהן, לחקור אותן, ולאחר הבנת התוכן לגשת מזווית חדשה לתנועות המוכרות לנו מקונג פו וליצוק לתוכן תוכן חדש. בעזרת שילוב שני צדי המטבע, מבינים יותר טוב איך אפשר להיות רך אך עוצמתי, איך אפשר להתמודד עם כוח נגדי ויחד עם זאת להישאר רפוי ולא להיפגע, ואיך לבצע תנועה בצורה נכונה על מנת לשתף את כל הגוף ולהגביר את העוצמה." ממש כך.
בנוסף, העבודה הפנימית זולגת גם לעבודת הזוגות. חיבור והקשבה לפרטנר תוך כדי שיחרור היא פעולה עמוקה ומורכבת אף יותר. עוד הרבה דברים אתה לומד אך היריעה קצרה מלהכיל מאחר ומדובר על עולם שלם, אך בקצרה ניתן לסכם ולומר כי מדובר באמנות לחימה מאוד שימושית וקטלנית.
ה"ווין-צון" מאוד פרקטית ויעילה מחד אך מאוד פנימית וחוקרת מאידך. מצד אחד תחושה של חסכנות וניצול מירבי של כל תנועה ומצד שני חקירה איטית ועמוקה של התנועה. חיצוני ופנימי. יינג ויאנג.
מידי פעם אני חוזר להתאמן באיקידו. לשמור על התחושה, על הקשר והחיבור, עם הגוף ועם האנשים (לא מספיק, לצערי) אך כמובן ההרגשה היא אחרת. אופן המבט על הדברים השתנה, הפעולה השתנתה ואיתה גם הטכניקה. באופן מוזר (ואולי לא) אני מרגיש כיום כי למרות שקיימת אצלי חלודה בטכניקה, הרבה חלודה לא נכחיש, האיקידו שלי היום הרבה יותר הוליסטי וטוב מאי פעם.
כאילו האיקידו לא עזב אותי והוא נמצא פה בתוך הווין-צ'ון. ובאמת, אכן מענג אותי לשלב בתירגולי הווין-צ'ון גם אלמנטים וטכניקות מאיקידו. כאילו השניים התמזגו ונהפכו לאחד. אלה חיבורים שיוצרים בעיני משהו יותר שלם. יינג ויאנג.