לפני כמה ימים שמעתי באיזו סדרה משפט "...יש חוויות שמשנות אותך ברמת הדי.אן.איי", וישר חשבתי על מועדון הקונג פו ועל איגור. יש במקום הזה משהו מדהים שאינו ברור לעין הלא מיומנת.
הגעתי למועדון בערך בגיל 29 אחרי שחיפשתי אומנות לחימה שתתאים לי, טעמתי קצת מהאומנויות ה"קשות" בעבר הרחוק (קראטה וכאלה) וידעתי שזה לא מתאים לי בגילי המתקדם אז ניסיתי אייקידו שהיה נחמד אבל לא ברור עבורי. אותו היום שבו הגעתי לשיעור ניסיון במועדון של איגור, הוא בעצם היום שבו התחלתי את לימודיי באומנויות לחימה. מה ההבדל?
בכל שאר המקומות שהייתי עשיתי "פעילות גופנית", "הוצאתי אנרגיה" או איך שלא ראיתי את זה בזמנו, לא הרגשתי שהמורים נותנים לי כלים להבין מה לעזאזל אני צריך לעשות כדי להתקדם.
פה התחלתי ללמוד. ללמוד כמו שמישהו מתחיל לימודים באוניברסיטה הכי יוקרתית את התחום שהכי מעניין אותו. יש פה מקור ידע עצום ואמיתי, ובעיקר נגיש! נגישות זה חלק משמעותי עבורי, באיזה אופן תלמיד יכול להגיע לידע והבנות שיתנו לו להתקדם ולפתח יכולות כמו שהוא רואה אצל המורה או תלמידים מוכשרים אחרים. פה זה קיים במלוא העוצמה. אני יודע שהדרך לשיפור שלי התחילה ביום שבו התחלתי להתאמן בוין צ'ון קונג פו . אני אומר שיפור כי יש כאן בעצם מקור לשיפור בכל תחומי החיים ולא רק בלחימה, למרות שגם את זה יש כאן בשפע. יש פה כלים מדהימים לביצוע שינויים פנימיים עמוקים, צריך רק לשים לב בדרך ולא לפספס.
וין צ'ון קונג פו ותחושת הבריאות
אנשים נוטים להגיד על אומנויות לחימה שזה תורם לבריאות, אבל לא שואלים את עצמם איך זה תורם לבריאות? מה, אם אני אחטוף מלא אגרופים בבטן או שאני אתגלגל על הרצפה מאות פעמים יעזור לי משמעותית לבריאות? לדעתי לא.
מה כן? צ'י קונג. אני לא חושב שאני יכול להסביר לכם מה זה ולכן אני גם לא אנסה (צריך להתנסות ולהיעזר בסבלנות) אבל אני כן אגיד שבשנתיים שלוש האחרונות כמות השפעות והצטננויות שלי הפכה לזניחה. מקרי? לא נראה לי.
כל מי שחי עם בן זוג או ילדים יודע שכשהם חולים, 99% אחוז שגם אני חולה, וחבל על המאמץ להילחם זה. כבר שלוש או ארבע שפעות שעברו על אשתי פשוט דילגו עליי ולא שיניתי כלום, לא ברחתי לחו"ל ולא לבשתי חליפת אב"כ. לפני כמה זמן בכל זאת באה אליי הצטננות, שעברה אחרי 3 ימים! כל חיי, ואני אומר את זה בוודאות, לא הייתי לי הצטננות שארכה פחות משבועיים עד שנעלמה. לאנשים שבאים לשיעור ניסיון אני אנסה להסביר את זה כך: תחשבו כשאתם מגיעים לשיעור אתם כמו בן אדם שמביט בgoogle earth על כדור הארץ בזום מהחלל, לאט לאט, שעור אחרי שעור, הבנה אחרי הבנה אתם עושים זום אין כל פעם קצת.
ככל שמתקרבים משתפרות היכולות, הבריאות וכו'. אני עדיין כנראה בחלל איפה שהוא ומקווה לעבור את האטמוספרה אבל הדרך פשוט תענוג. ועל איגור אני רק יכול להגיד שעומק ההבנות שהוא הגיע אליהן בחייו מדהימות אותי כל פעם מחדש, והיכולת להעביר אותן בסוג של קלות בלתי נסבלת הם התכונות שכל אחד רוצה במורה.
התלמידים, המדריכים והאווירה במועדון מעולים ותחושה של חוסר תחרות נראית לי כיתרון אדיר על כל מועדון לחימה אחר. אווירה זו עושה את ההבדל, כי ככה כל אחד יכול להתקדם בקצב שמתאים לו (איגור תמיד יגיד שהסוד הגדול הוא "לאט"). תבואו!