התאחדות קונג פו וין צ’ון בישראל © כל הזכויות שמורות.

פסטיבל אמנויות לחימה בהאנוי

בין הראשון לעשירי בחודש אוקטובר שנת 2010, נערכו בהנוי בירת ווייאטנם, חגיגות אלף שנים להיווסדה. אירוע זה, מעבר לציון גילה המופלג של העיר, מהווה גם חג לאומי בעל חשיבות מכרעת בתולדות המדינה, משום שמציין את קבלת העצמאות של ווייאטנם משלטון סין. 


כחלק מחגיגות האלף, נערך בעיר פסטיבל אמנויות לחימה. בפסטיבל השתתפו בתי ספר מרחבי המדינה, המייצגים אמנויות לחימה שמקורן בווייאטנם כ”ויאט וו דאו” ו “בין דין” וכן אמנויות אחרות כסגנונות שונים של “קונג פו”, “טאי צ’י צ’ואן”, “בה גווה” ועוד.

 

כל בית ספר הציג טכניקות מהסגנון שלו, בין אם בהופעות יחידים או בקבוצות. חלק מההופעות עסקו בצ’י קונג וחלקן היו קרביות. 


מעבר לנציגות המקומית בפסטיבל הופיעו גם נציגויות בין לאומיות מעשר מדינות שונות בניהן: רוסיה, גרמניה, איטליה, צרפת וישראל. 


המשלחת הישראלית מטעם “התאחדות קונג פו וין צ’ון ישראל”, אותה הוביל מאסטר איגור זקשנסקי, שמה לפניה שתי מטרות לקראת הנסיעה לווייאטנם: 


1. חיזוק הקשרים אם אנשי אמנויות הלחימה בווייאטנם. 
2. הזדמנות לפגוש מאסטרים בכירים ביותר ולדון עימם בנושא אמנויות הלחימה וצ’י קונג.

 

הפסטיבל

 

הפסטיבל ערך ארבעה ימים. שלושת הימים הראשונים כללו קרוב לחמש מאות הופעות, אותן בחן חבר שופטים שהורכב מדמויות מפתח בתחום אמנויות הלחימה במדינה.

 

היום הרביעי היה יום גמר, בו מספר הופעות שנבחרו כמייצגות את אמנויות הלחימה בווייאטנם עלו להופעת סיכום, הפעם בשידור לטלוויזיה הממלכתית. המשלחת הישראלית הגיעה לפסטיבל עם חמש הופעות שכללו: שלוש הופעות יחיד, הופעת יחיד עם נשק והופעה בזוג.

 

למרות היעדר ציפיות גבוהות בהקשר לדירוג בית הספר הישראלי בקרב קהילת אמנויות הלחימה המקומית, האימונים לקראת ההופעה בפסטיבל נערכו עד לרגע האפשרי האחרון, בהדרכתו הצמודה של המורה, במטרה לשפר את ביצועי הנבחרת ולקרב אותה ליישור קו עם עקרונות בית הספר.

 

הופעת הנבחרת הפתיעה את הציבור ומשכה את תשומת לבם של השופטים, משום שחבריה אכן הצליחו להציג, למרות הבדלים ברמות הביצוע שלהם, כיוון עבודה אחיד וברור המייצג את עקרונות בית ספרם. במהלך הפסטיבל נפגשו חברי הנבחרת הישראלית עם נציגים רבים מבתי ספר שונים, לצילומים משותפים ושיח בדבר דרך החשיבה וההבנות של בית ספרם.

 

בסופו של האירוע, זכתה הנבחרת הישראלית בשלוש מדליות עבור שתי הופעות שעלו ליום הגמר.

 

ההופעה הבולטת ביותר של בית הספר הישראלי ביצע יריב שפושניק (34), תלמיד בכיר של מאסטר איגור. הופעה שבסופה הותירה הרבה פיות פעורים בקרב הצופים והשופטים.

 

לאחר הופעתו ניגש אליו אחד מראשי בתי הספר שעוסקים באמנות לחימה פנימית אחרת ואמר “הביצוע שלך היה טוב ברמה כזאת, שמעטים הם האנשים שמבינים ויודעים להעריך באמת עד כמה”.

 

את ההופעה בזוג ביצעו שובל ינאי (31) וגיא מלכיאלי (30) גם הופעתם נבחרה ע”י חבר השופטים להופיע שוב ביום הגמר. כמובן שלראש המשלחת, מאסטר איגור זקשנסקי, גם כן הוענקו מדליה ומתנות שונות עבור בית ספרו, אך הדבר המעניין באמת הוא הרושם שהותיר בית הספר לוין צ’ון מישראל על קהילת אמנויות הלחימה של ווייאטנם והיחס שקיבל מאסטר איגור מראשי בתי הספר האחרים.

 

בזכות הערכתם הרבה לגישתו והרמה אותה הצליחו תלמידיו להציג, הוזמן הוא יחד עם חברי המשלחת לפורומים הסגורים ביותר בתחום וערך דיונים רבים עם דמויות המפתח מתחום אמנויות הלחימה של ווייטנאם. 


מן הראוי לציין כי רב הנציגים הזרים (שאינם ווייאטנמים) אשר השתתפו בפסטיבל, היו תלמידים בחסות בתי ספר מקומיים, בעוד שהנציגות הישראלית הופיעה כבית ספר עצמאי (זאת כתוצאה של ביקור משלחת מטעם ההתאחדות להנוי בקיץ 2007, לאחריו שונה היחס כלפי בית הספר מישראל שהפך בהגדרתו מסניף של בית ספר מקומי, לבית ספר שותף ועצמאי).

 

לסיכום הביקור - ניתן לומר כי מטרות המשלחת הושגו מעבר למצופה.

 

המפגש עם נציגים שונים והדיונים עמם עזרו להעמיק ולחדד את ההבנות בבית הספר מעבר לאלו הקיימות בו. הן בבחינת הגישה הכללית והן בבחינת טכניקות ושיטות אימון. הביקור בווייאטנם תרם רבות לשינויים במערכת האימונים של בית הספר, בעזרתם מתאפשרת הגישה לניתוח הנקודות הקשות ביותר ליישום והבנה, דבר המורגש גם בקרב התלמידים.

 

המשלחת הישראלית שהתה בווייאטנם כשבועיים, בזמן הפנוי לאחר הפסטיבל ובין האימונים המשותפים עם מארחי המשלחת (השייכים לבית ספר מקומי לוין צ’ון) אורגנו טיולים לאתרים שונים כפגודות (מנזרים בודהיסטים), אתרי היסטוריה ותרבות ואתרי נופש.

 

מבין האתרים השונים, שניים בלתו באופן ייחודי, והותירו את המשלחת הישראלית עם חוויה יוצאת דופן.

 

פגודת הבושם

 

הפגודה הלאומית, בה נוהגים לבקר מנהיגי העולם ואישים שונים בהגיעם לווייטאנם, כדי להיפגש עם ראש המנזר. פגודת הבושם נמצאת מספר שעות מעיר הבירה במעבה הג’ונגל.

 

זוהי בעצם שרשרת איים אותם חובקים נחל ויער עד המשתרע אל האופק. הדרך לפגודה המרכזית כרוכה בשעה של חתירה במעלה הנחל ומגדת הנחל טיפוס רגלי ארוך במעלה ההר (או הסעה ברכבל), לאורך הטיפוס הרגלי פוגשים, המטיילים בפגודות קטנות ומוניומנטים שונים עד הגיעם לפגודה המרכזית.

 

פסגת ההר, שמשקיפה על נוף פראי וירוק אוצרת מערת נטיפים חבויה בעלת הקשרים דתיים והיסטוריה עמוסת מורשות קרב ומורשות אחרות. בפתח המערה על פי המקומיים מיוצגים “גן העדן” וה”גיהינום”, משמאל לכניסת המערה - גן העדן, מיוצג על ידי טפטוף של מים הנקווים מראש ההר אל תוכה, בהם נוהגים המבקרים ליטול ידיהם ופניהם.

 

ומצד ימין, מטרים ספורים משם, מיוצג הגיהינום על ידי בור גדול וחשוך. המערה עצמה רחבת ידיים ועמוקה כאשר בעומקה, נקווה עדינה יותר, ממנה ניגרים מים על פני סלע חלקלק. בה נוהגים המבקרים להרטיב את עפעפי עיניהם (הסבר המקומיים לדבר היה, שמים אלו מיטיבים עם העיניים).

 

הפגודה המרכזית באתר, נראית כאילו נלקחה מאגדה סינית ישנה, בכניסה למתחם ניצב שער אבן גדול ואפור הנראה כאילו נבנה לפני שנים רבות ולא עבר שום שינוי במהלך קיומו.

 

מתחם הפגודה מחולק למספר אזורים, חלקם לקהל המבקרים וחלקם נחלת הנזירים. בקרבה לכניסה, ישנה רחבה גדולה מרוצפת בצע חמר למרגלות גרם מדרגות רחב, מצידיה מבנים מסורתיים ומגדל של מספר קומות בעל גג מחודד ומעוטר כיאה לבניה הסינית המסורתית, מאחורי המבנים המקיפים את הרחבה, עצי היער הטרופי משקיפים אל החצר כאילו בוחנים את המתרחש בתוכה.

 

מעבר לגרם המדרגות הראשון, במרכז הרחבה השנייה, מבנה מסורתי נוסף בעל בסיס רחב ובקומתו השנייה, אליה מוביל סולם עץ צר, תלוי פעמון גדול. בצידה הרחוק של רחבה זו גרם מדרגות נוסף המוביל אל אולם התפילה, בו מעבר לאלמנטים המשותפים לכלל הפגודות ניצבים פסלים רבים המסמלים דמויות שונות המשתייכות לבודהיזם, המבקרים במקום בוחרים מול איזה פסל הם משאירים את תרומתם הצנועה, בהתאם לאופי הדמות שהפסל מציג (דמות החכם, המרפא, הלוחם וכו’).

 

הביקור, הוזמן מאסטר איגור יחד עם מספר מחברי המשלחת לדיון עם סגן ראש המנזר. (ראש המנזר שהה באותה העת באנוי עקב החגיגות) הדיון נערך באולם בו מתארחים בד”כ ראשי המדינות ואישים שונים, על קירות האולם תלויות תמונות רבות של מנהיגים מרחבי העולם אשר ביקרו במקום, את האולם עצמו מילאו כיסאות מעוטרים מעץ אדום ומספר שולחנות נמוכים.

 

בפינת האולם עמד פסל עץ בגודל אדם, בדמותו של בודהי-דארמה (בודהי דארמה היה הפטריארך ה- 28, של “מחיינה בודהיזם”. הוא היגר מהודו לסין שם ייסד את הצ’ן בודהיזם (“זן” כפי שמכונה ביפן), במנזר שאולין. והיה לפטריארך הראשון של הזן.

 

הדיון אשר עסק בבחינת הקשר בין יהדות לבודהיזם, השפעות התרגול הפיזי על אספקטים מנטאלים באדם ועל תרומת אמנויות הלחימה להתפתחות האדם על רבדיו השונים, התנהל ברוח טובה ועורר עידוד והסכמה בקרב סגן ראש המנזר לגבי גישתו של ראש בית הספר, מאסטר איגור, לתחום אמנויות הלחימה.

 

לאחר שנסתיים הדיון, הסכים סגן ראש המנזר, לערוך אימון משותף (של בתי הספר הישראלי והמקומי) במקום ואף הגיע לצפות בו. אימון זה מעבר לתפאורה המיוחדת והאווירה במקום היה בבחינת מחמאה לא מבוטלת לבתי הספר מכיוון שאירוע מסוג זה מעולם לא התרחש בעברה של הפגודה.

 

הפגודה האחרת

 

לקראת הכניסה למתחמם ניתן היה לטעות ולחשוב שזהו אתר בניה נטוש, אך לאחר הכניסה התגלו פרטים מפתיעים וייחודיים לגביה. זוהי פגודה בת אלפיים שנים, מהימים בהם ווייטנאם הייתה פרובינציה של סין, בה מתגורר נזיר בודד (לעתים מגיעים עוד אדם או שניים לעזור במטלות התחזוקה).

 

עם הכניסה למתחם נחשפת חצר פנימית מרובעת ורחבה, שנראה כאילו נמצאת במהלך שיפוצים (עקב שריפה שהתחוללה במקום באחת המלחמות). לאורך היקף החצר עומדים פסלים של נזירים בתנוחות שונות, פסלי לוחמים, תופים, פעמונים ואלמנטים נוספים השייכים לבודהיזם.

 

באולם התפילה נמצא מה שהופך את הפגודה הזו ליחידה מסוגה בעולם. מרכזו של האולם חולק מרכיבים משותפים עם שאר הפגודות הבודהיסטיות, אך בשני צידיו, על שתי במות קטנות המוקפות קירות זכוכית, יושבות שתי דמויות בתנוחת מדיטציה.

 

אלו צבועות האחת בצבעי הגוף והשנייה בצבע הנראה כמו שילוב בין ברונזה ובוץ. הייחוד בדמויות אלו הוא שאינן פסלים אלא שני נזירים, מורה ותלמיד, שהצליחו להגיע לנירוונה לפני כשלוש מאות - ארבע מאות שנים ונמצאים בתנוחה זו מאז.

 

תיאור התהליך שנזירים אלו עברו, על פי הנזיר שחי במקום, מספר שמאה יום לפני מותם (לאו דווקא שניהם בו זמנית) נכנסו הנזירים למדיטציה עמוקה, לאחר שהורו לקבור את גופותיהם במידה ואלו יחלו להסריח. במשך מאה ימים ישבו הנזירים לא ניע, ללא אוכל, שתייה שינה או כל דבר אחר, עד שלבסוף את מיתתם, הם חוו כחלק בלתי נפרד ממהלך המדיטציה. 

 

בחדר צדדי הצמוד לאולם התפילה, אותו מאכלסות מיטת עץ עליה פרושה מחצלת ושולחן עם שני ספסלים, ישנו תיעוד לבדיקות שונות וצילומי רנטגן שנעשו לגופות במהלך המאה הקודמת. אלו מאששות שגופות הנזירים אכן מכילות את עצמות השלד, האיברים הפנימיים והמוח בשלמותם (עובדה הנמצאת בסתירה למדע הרפואה, על פיו לשם שימור גופה יש לנקז את המוח, להוציא את כל האיברים הפנימיים ולספוג את הגופה בפורמלין - אחרת סופה להירקב).

 

לדבריו של הנזיר זוהי הפגודה היחידה בעולם נכון להיום, בה מצויות גופות של נזירים שהצליחו להשיג נירוונה ולהשתחרר מהעולם הזה כ”בודהות”. כראיה לכך ישנה במקום גם תעודת יונסק”ו המאשרת את דבריו.

 

שאלות המבקרים שתמהו: “מדוע מתגורר במתחם נזיר בודד?” ו”מדוע שיפוץ החצר הפנימית עורך זמן רב כל כך?” (בסה”כ עברו מספר שנים מהמלחמה האחרונה שהתרחשה במדינה), נענו בתשובה אחת - “כדי לא להפריע לכוח”.

 

ההסבר לאחר מכן היה ששינויים מהירים ורבים כשיפוץ אינטנסיבי יפריעו לכוח המדובר ואילו ריבוי הדיירים, מעבר לסכנה של שבירת החוקים הנוקשים ואיבוד הסדר הטוב, יגרום לכוח להתחלק בניהם ולא יתרכז באדם אחד.

 

מאסטר איגור הופתע לגלות שהנזיר שחי כיום בפגודה, הוא לא אחר מהנזיר שחי בה בביקורו האחרון שם, לפני למעלה מעשרים שנים. לדבריו תווי פניו של הנזיר כמעט ולא השתנו, כאילו הגיל אינו ניכר בו. דיון ארוך התנהל בין השניים...

 

וין צ'ון

 

כאשר דנים בנושא אמנויות לחימה סיניות, יש לתת את הדעת על מקורן, בכדי להבין טוב יותר את מהותן. למשל: מנזר שאולין, בו נולד ה”קונג פו” על סגנונותיו הוא בעצם מנזר צ’ן בודהיזם. והר וודאנג ממנו באו לעולם ה”טאי צ’י צ’ואן”, ה”בה גווה” ו”השינג יי”, הוא בעצם מנזר דאואיזם.

 

תרגול אמנויות הלחימה במנזרים כדוגמת אלו, מתקיים כחלק מפרקטיקה דתית שלמה, שבבסיסה ניצב עקרון של התפתחות האדם. הצורך בתרגול ולמידה של אמנויות לחימה בקרב הנזירים הללו הוא מעבר לצורך הקרבי בלבד.

 

ה”וין צ’ון” הוא סגנון קונג פו שנולד במאה השבע עשרה במנזר שאולין.

 

במהלך שנים רבות נשמר הסגנון סגור לנחלת הכלל ולימודו נעשה באופן מצומצם ביותר. בתקופת מלחמת העולם השנייה, מאסטרים רבים עזבו את סין והתיישבו במדינות שכנות, בעקבות כך נחשף הסגנון לעולם.

 

בשנות השבעים של המאה העשרים החל הוין צ’ון לצבור קהל מעריצים וכיום הוא הפופולרי מאוד (לא מעט עקב השתתפותו של ברוס לי, שלמד את הסגנון ממורו - מאסטר ייפ מן, בסרטי קונג פו).

 

העיסוק של תעשיית הקולנוע והסרטים הקשורים לסגנון (ר”ע Ip Man 1,2,3) משנות השבעים ועד היום, מהווים את המדד לאהדה שסגנון זה צובר בקרב אנשים המתעניינים באמנויות הלחימה הסיניות בעולם כולו.

 

הוין צ’ון הגיע לווייטנאם בזכות גראנד מאסטר “יו צ’וי ואן” (או בשמו הויאטנמי “טה קונג”), השייך לדור המורים של מאסטר ייפ מן.

טה קונג היה מאסטר בכיר ביותר ובעל ידע ייחודי משום שעסק בגרסה הרכה של הוין צ’ון.

 

אמנם הוא למד את הסגנון יחד עם אחיו (“יו קאי סן”), אך בסופו של דבר רק תלמידיו של טה קונג זכו ללמוד את הסגנון הרך. בויאטנם היו לטה קונג שמונה תלמידים בסה”כ, מתוכם ארבעה פתחו לימים בתי ספר משלהם (שלושה בהאנוי ואחד בסייגון).

 

כיום ישנו מספר רב של בתי ספר לוין צ’ון בווייטנאם ובעולם כולו. אך את הגרסה הרכה של הסגנון, ניתן למצוא רק בווייטנאם, אצל שלוש משפחות מהאנוי, הממשיכות את דרכו של גראנד מאסטר טה קונג. (מאסטר איגור זקשנסקי, למד את הסגנון אצל שתיים משלוש המשפחות לעיל ובשנים האחרונות נמצא בקשר הדוק עם המשפחה השלישית).

 

משום שהגרסה הרכה של הוין צ’ון, נשמרה בווייטנאם, ללא מיזוג עם סגנונות אחרים או שינויים כלשהם, ערכו של הסגנון נשמר עם חלוף השנים. לסגנון זה מערכת אימונים ייחודית (תיאוריה, שיטות אימון וטכניקות שונות), המאפשרת איכות עבודה של סגנון פנימי.

 

משמע שמירה על רכות תוך כדי השגת עצמה מרבית (נושא זה היה הבסיס לדיונים עם ראשי בתי הספר השונים ולתגובות האוהדות שקיבלו מאסטר איגור ובית ספרו).

 

אל תסתכל בקנקן

 

«...לוש חומר כדי ליצור כד, בהתאמת האין שבו – כוחו של הכד... לכן: ביש של הדברים - עוקצם. באין - כוחם.”

תרגול צ’י קונג למשל - מהוה חלק בלתי נפרד והכרחי ממערכת האימונים (בגרסה הרכה של הוין צ’ון), לשם השגת רכות תנועה ועוצמת מגע.

 

הקו המנחה בתרגול זה, הוא אינו הצורה החיצונית של התנועה, אלא ניתוח השפעותיה על הגוף והתודעה. בין הגוף לתודעה מתקיימת באופן רציף מערכת יחסים של השפעה הדדית, כאשר הפן המנטלי והפן הפיזי אינם שותפים שווים בניהול האדם.

 

מערכת יחסים לא מאוזנת בין הגוף לתודעה, עלולה ליצור חוסר תיאום בין תפיסת המציאות והחשיבה לבין המציאות עצמה. לכן, תרגול אמנות לחימה בדגש על התפתחות האדם, הופך את הגוף למעין מעבדת מחקר, בה הפערים בין החשיבה למציאות יוצאים לפועל.

 

תרגול צ’י קונג בהקשר זה, עוזר לרתום את התודעה לצרכים התפתחותיים, בכך שהתנועה מרכזת אליה את התודעה ולא מאפשרת לה לנדוד. כאשר התודעה מרוכזת בתנועה, יהיה המתרגל ער למגבלותיו וליכולת היישום שלו את הדרישות לביצוע הנכון.

 

על כן, גילוי הפערים בין תפיסת המציאות לבין מציאות בפועל, מאפשרים למתרגל לאבחן ולתקן את מגבלותיו על בסיס ממשי, לבסס את הבנותיו, לשחזר תוצאות העבר ולרכוש ניסיון מצטבר לשם שינוי יכולותיו וגילוי היכולת המוסתרת של הגוף (גם בהקשרים לחימתיים).

 

עם הניסיון, ניתן להביא את התנועה (פן פיזי) למצב בו היא מפסיקה ללחוץ על הפן המנטלי ומאפשרת לזה את מקומו הראוי במערכת היחסים בין השניים. (בעוד שתרגול ללא הבנת מנגנון פעילות הגוף או יכולת אבחון בהקשר לטיב הביצוע והכרת תנאי הביצוע ההכרחיים, עלול להיות חסר משמעות).

 

במהלך הזמן והתרגול, גם טכניקות קרביות מקבלות נופך של צ’י קונג. משמעות הדבר היא שנרכשת שליטה בשינויים בין ריכוז הצ’י בגוף ואיזונו (ריכוז הצ’י מתבטא בעוצמת המגע ואילו איזון הצ’י מתבטא בטווח התנועה ומהירותה).

 

בד”כ, ריכוז ואיזון הצ’י באים לידי ביטוי כניגודים, האחד על חשבון השני. אך באמצעות שליטה ויכולת ויסות של הנ”ל, ניתן לגשר ולבסס בינם מערכת יחסים של תמיכה הדדית, בה ריכוז ואיזון הצ’י משלימים זה את זה ומקיימים את האמרה “היין תומך ביאנג והיאנג יוצר יין” – מה שמוגדר בדאויזם כהשגת “אי עשייה”. בשמירה על התאמה הדדית בין איזון וריכוז הצ’י בגוף, נוצרים תנאים ממשים לשילוב מיטבי בין הפן הפיזי באדם לבין הפן המנטלי שלו.

 

לכן, נאמר שתרגול נכון של אמנויות לחימה תורם באופן ממשי לשמירת וחיזוק הבריאות וכן להתפתחות מנטלית של המתרגל. זהו הקו המנחה ב”התאחדות קונג פו וין צ’ון ישראל” וכן גם הבסיס לתוצאות הביקור המוצלח בווייטנאם.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

תגיות

סדנאת טיגריס - גלגולי עוצמה

11/02/2019

1/10
Please reload

נכתבו לאחרונה

אולי יעניין אותך גם
Please reload

Please reload

התאחדות קונג פו וין צ'ון בישראל - מאמרים ורשמים

  • Facebook - Grey Circle
  • YouTube - Grey Circle
  • Pinterest - Grey Circle
  • Instagram - Grey Circle